R. Y.S. Reggio Devarim 13 – ר' י"ש ריגייו דברים יג‏ – Mikraot Gedolot

תנ״ך

פירוש

(א) אֵ֣ת כׇּל⁠־הַדָּבָ֗ר אֲשֶׁ֤ר אָנֹכִי֙ מְצַוֶּ֣ה אֶתְכֶ֔ם אֹת֥וֹ תִשְׁמְר֖וּ לַעֲשׂ֑וֹת לֹא⁠־תֹסֵ֣ף עָלָ֔יו וְלֹ֥א תִגְרַ֖ע מִמֶּֽנּוּ׃ (ב) כִּֽי⁠־יָק֤וּם בְּקִרְבְּךָ֙ נָבִ֔יא א֖וֹ חֹלֵ֣ם חֲל֑וֹם וְנָתַ֥ן אֵלֶ֛יךָ א֖וֹת א֥וֹ מוֹפֵֽת׃ (ג) וּבָ֤א הָאוֹת֙ וְהַמּוֹפֵ֔ת אֲשֶׁר⁠־דִּבֶּ֥ר אֵלֶ֖יךָ לֵאמֹ֑ר נֵֽלְכָ֞ה^א אַחֲרֵ֨י אֱלֹהִ֧ים אֲחֵרִ֛ים אֲשֶׁ֥ר לֹֽא⁠־יְדַעְתָּ֖ם וְנׇֽעׇבְדֵֽם׃ (ד) לֹ֣א תִשְׁמַ֗ע אֶל⁠־דִּבְרֵי֙ הַנָּבִ֣יא הַה֔וּא א֛וֹ אֶל⁠־חוֹלֵ֥ם הַחֲל֖וֹם הַה֑וּא כִּ֣י מְנַסֶּ֞ה יְהֹוָ֤הי״י֤ אֱלֹֽהֵיכֶם֙ אֶתְכֶ֔ם לָדַ֗עַת הֲיִשְׁכֶ֤ם אֹֽהֲבִים֙ אֶת⁠־יְהֹוָ֣הי״י֣ אֱלֹהֵיכֶ֔ם בְּכׇל⁠־לְבַבְכֶ֖ם וּבְכׇל⁠־נַפְשְׁכֶֽם׃ (ה) אַחֲרֵ֨י יְהֹוָ֧הי״י֧ אֱלֹהֵיכֶ֛ם תֵּלֵ֖כוּ וְאֹת֣וֹ תִירָ֑אוּ וְאֶת⁠־מִצְוֺתָ֤יו תִּשְׁמֹ֙רוּ֙ וּבְקֹל֣וֹ תִשְׁמָ֔עוּ וְאֹת֥וֹ תַעֲבֹ֖דוּ וּב֥וֹ תִדְבָּקֽוּן׃ (ו) וְהַנָּבִ֣יא הַה֡וּא א֣וֹ חֹלֵם֩ הַחֲל֨וֹם הַה֜וּא יוּמָ֗ת כִּ֣י דִבֶּר⁠־סָ֠רָ֠ה עַל⁠־יְהֹוָ֨הי״י֨ אֱלֹֽהֵיכֶ֜ם הַמּוֹצִ֥יא אֶתְכֶ֣ם׀ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֗יִם וְהַפֹּֽדְךָ֙ מִבֵּ֣ית עֲבָדִ֔ים לְהַדִּֽיחֲךָ֙ מִן⁠־הַדֶּ֔רֶךְ אֲשֶׁ֧ר צִוְּךָ֛ יְהֹוָ֥הי״י֥ אֱלֹהֶ֖יךָ לָלֶ֣כֶת בָּ֑הּ וּבִֽעַרְתָּ֥ הָרָ֖ע מִקִּרְבֶּֽךָ׃ (ז) ^בכִּ֣י יְסִֽיתְךָ֡ אָחִ֣יךָ בֶן⁠־אִ֠מֶּ֠ךָ אֽוֹ⁠־בִנְךָ֨ אֽוֹ⁠־בִתְּךָ֜ א֣וֹ׀ אֵ֣שֶׁת חֵיקֶ֗ךָ א֧וֹ רֵֽעֲךָ֛ אֲשֶׁ֥ר כְּנַפְשְׁךָ֖ בַּסֵּ֣תֶר לֵאמֹ֑ר נֵֽלְכָ֗ה וְנַֽעַבְדָה֙ אֱלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֔ים אֲשֶׁר֙ לֹ֣א יָדַ֔עְתָּ אַתָּ֖ה וַאֲבֹתֶֽיךָ׃ (ח) מֵאֱלֹהֵ֣י הָֽעַמִּ֗ים אֲשֶׁר֙ סְבִיבֹ֣תֵיכֶ֔ם הַקְּרֹבִ֣ים אֵלֶ֔יךָ א֖וֹ הָרְחֹקִ֣ים מִמֶּ֑ךָּ מִקְצֵ֥ה הָאָ֖רֶץ וְעַד⁠־קְצֵ֥ה הָאָֽרֶץ׃ (ט) לֹא⁠־תֹאבֶ֣ה ל֔וֹ וְלֹ֥א תִשְׁמַ֖ע אֵלָ֑יו וְלֹא⁠־תָח֤וֹס עֵֽינְךָ֙ עָלָ֔יו וְלֹֽא⁠־תַחְמֹ֥ל וְלֹֽא⁠־תְכַסֶּ֖ה עָלָֽיו׃ (י) כִּ֤י הָרֹג֙ תַּֽהַרְגֶ֔נּוּ יָ֥דְךָ֛^ג תִּֽהְיֶה⁠־בּ֥וֹ בָרִֽאשׁוֹנָ֖ה לַהֲמִית֑וֹ וְיַ֥ד כׇּל⁠־הָעָ֖ם בָּאַחֲרֹנָֽה׃ (יא) וּסְקַלְתּ֥וֹ בָאֲבָנִ֖ים וָמֵ֑ת כִּ֣י בִקֵּ֗שׁ לְהַדִּֽיחֲךָ֙ מֵעַל֙ יְהֹוָ֣הי״י֣ אֱלֹהֶ֔יךָ הַמּוֹצִיאֲךָ֛ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם מִבֵּ֥ית עֲבָדִֽים׃ (יב) וְכׇ֨ל⁠־יִשְׂרָאֵ֔ל^ד יִשְׁמְע֖וּ וְיִֽרָא֑וּן וְלֹֽא⁠־יוֹסִ֣פוּ לַעֲשׂ֗וֹת כַּדָּבָ֥ר הָרָ֛ע הַזֶּ֖ה בְּקִרְבֶּֽךָ׃ (יג) כִּֽי⁠־תִשְׁמַ֞ע בְּאַחַ֣ת עָרֶ֗יךָ אֲשֶׁר֩ יְהֹוָ֨הי״י֨ אֱלֹהֶ֜יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֛ לָשֶׁ֥בֶת שָׁ֖ם לֵאמֹֽר׃ (יד) יָצְא֞וּ אֲנָשִׁ֤ים בְּנֵֽי⁠־בְלִיַּ֙עַל֙ מִקִּרְבֶּ֔ךָ וַיַּדִּ֛יחוּ אֶת⁠־יֹשְׁבֵ֥י עִירָ֖ם לֵאמֹ֑ר נֵלְכָ֗ה וְנַעַבְדָ֛ה אֱלֹהִ֥ים אֲחֵרִ֖ים אֲשֶׁ֥ר לֹא⁠־יְדַעְתֶּֽם׃ (טו) וְדָרַשְׁתָּ֧ וְחָקַרְתָּ֛^ה וְשָׁאַלְתָּ֖ הֵיטֵ֑ב וְהִנֵּ֤ה אֱמֶת֙ נָכ֣וֹן הַדָּבָ֔ר נֶעֶשְׂתָ֛ה הַתּוֹעֵבָ֥ה הַזֹּ֖את בְּקִרְבֶּֽךָ׃ (טז) הַכֵּ֣ה תַכֶּ֗ה אֶת⁠־יֹ֥שְׁבֵ֛י^ו הָעִ֥יר הַהִ֖וא לְפִי⁠־חָ֑רֶב הַחֲרֵ֨ם אֹתָ֧הּ וְאֶת⁠־כׇּל⁠־אֲשֶׁר⁠־בָּ֛הּ וְאֶת⁠־בְּהֶמְתָּ֖הּ לְפִי⁠־חָֽרֶב׃ (יז) וְאֶת⁠־כׇּל⁠־שְׁלָלָ֗הּ תִּקְבֹּץ֮ אֶל⁠־תּ֣וֹךְ רְחֹבָהּ֒ וְשָׂרַפְתָּ֨ בָאֵ֜שׁ אֶת⁠־הָעִ֤יר וְאֶת⁠־כׇּל⁠־שְׁלָלָהּ֙ כָּלִ֔יל לַיהֹוָ֖הי״י֖ אֱלֹהֶ֑יךָ וְהָיְתָה֙ תֵּ֣ל עוֹלָ֔ם לֹ֥א תִבָּנֶ֖ה עֽוֹד׃ (יח) וְלֹֽא⁠־יִדְבַּ֧ק בְּיָדְךָ֛ מְא֖וּמָה מִן⁠־הַחֵ֑רֶם לְמַ֩עַן֩ יָשׁ֨וּב יְהֹוָ֜הי״י֜ מֵחֲר֣וֹן אַפּ֗וֹ וְנָֽתַן⁠־לְךָ֤ רַחֲמִים֙ וְרִֽחַמְךָ֣ וְהִרְבֶּ֔ךָ כַּאֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖ע לַאֲבֹתֶֽיךָ׃ (יט) כִּ֣י תִשְׁמַ֗ע בְּקוֹל֙ יְהֹוָ֣הי״י֣ אֱלֹהֶ֔יךָ לִשְׁמֹר֙ אֶת⁠־כׇּל⁠־מִצְוֺתָ֔יו אֲשֶׁ֛ר אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּ֑וֹם לַעֲשׂוֹת֙ הַיָּשָׁ֔ר בְּעֵינֵ֖י יְהֹוָ֥הי״י֥ אֱלֹהֶֽיךָ׃ נוסח המקרא מבוסס על מהדורת מקרא על פי המסורה (CC BY-SA 3.0), המבוססת על כתר ארם צובה וכתבי יד נוספים (רשימת מקורות וקיצורים מופיעה כאן), בתוספת הדגשת שוואים נעים ודגשים חזקים ע"י על־התורה

הערות

^א נֵֽלְכָ֞ה ל=נֵֽלְכָ֞ה בגעיה ימנית

^ב ‹סס› ל=אין פרשה

^ג יָ֥דְךָ֛ =ל?,ש,ש1,ק3,ו,ל3,ל9 ושיטת-א (מרכא בתיבת תביר)
• ל?=יָֽדְךָ֛ (געיה ותביר) וכך בהקלדה, וכמו כן בדפוסים וקורן

^ד וְכׇ֨ל⁠־יִשְׂרָאֵ֔ל =ק3,ו,ל3 ושיטת-א וכמו כן בדפוסים וקורן
• ל,ל1,ש,ש1,ל9=וְכָל⁠־יִשְׂרָאֵ֔ל (אין מתיגה)

^ה וְחָקַרְתָּ֛ =ל1,ש,ש1,ק3,ו?,ל3,ל9 (בטעם תביר) וכמו כן בדפוסים וקורן
• ל!=וְחָקַרְתָּ֧ (בטעם דרגה)
• הערות ייבין ודותן והמקליד

^ו אֶת⁠־יֹ֥שְׁבֵ֛י =ל?,ל1,ש,ש1,ק3,ו,ל3,ל9 ושיטת-א (מרכא בתיבת תביר)
• ל?=אֶת⁠־יֹֽשְׁבֵ֛י (געיה ותביר) וכך בהקלדה, וכמו כן בדפוסים וקורן

E/ע

הערותNotes

(א) את כל הדבר – נמשך למעלה, לא תעבוד את ה׳ בעבודות הגוים, אלא תשמור לעשות רק את המצות ודרכי העבודות שצויתי אתכם בלי תוספת ומגרעת: (ב) נביא – יקראנו הכתוב כן על פי עצמו שיאמר אני נביא, אף שבאמת אינו נביא:
ונתן אליך אות או מופת – כל ענין מושג המורה על מציאות דבר זולתו נקרא אות, כגון הקשת שהוא אות על הברית אשר כרת ה׳ עם נח, ואמר והיתה לאות ברית (בראשית ט׳ י״ג), וכן מה אות כי אעלה בית ה׳ (ישעיה ל״ח כ״ב), שיקדם להודיע לו דבר המורה על עליתו, ומופת הוא פעולה נשגבת מכח התולדות, המכרעת את הנפש להאמין בדבר הפועל ההוא, לכן אות ומופת נרדפים, מצד שהמופת גם הוא אות על שליחת השליח, וכן האות כאשר יהיה ענין נפלא ונשגב מן הטבע יקרא מופת, והן נבדלות מצד כאשר אמרנו, שכל מופת אות ולא כל אות מופת, מעתה יאמר הכתוב ונתן אליך אות או מופת, כגון שיאמר אני הנביא שלוח אליכם מאת השם, שתעבדו עבודה זרה פלונית, וזה לכם האות שהוא שלחני, כי למחר יהיה כך וכך, או יעשה דבר פלא אחר, לברר בו שהוא שלוח השם הנכבד: (ג) ובא האות – שנתאמת כל מה שאמר, ואחרי שבאו המופתים על שליחותו הנה הוא אומר עשו כך וכך, ולכו אחרי אלהים אחרים:
אשר לא ידעתם – אין המאמר הזה מדברי נביא השקר, אלא מדברי משה, והוא כמו מאמר מסוגר: (ד) לא תשמע – מושכל ראשון הוא שהנותן אות או מופת להכחיש מציאות השם יתברך או חכמתו או חסדו או אחדותו וכיוצא, הוא סותר ומכחיש את דברי עצמו סתירה גמורה ומוחלטת, לכן הנביא האומר בשם ה׳ דבר, ונותן אות או מופת, צריך שיסכים הדבר ההוא עם כל מה שידענו בכח השכל מעצם הבורא וממשיגיו, ואם לאו נביא שקר הוא, שהוא סותר את דברי עצמו, מעתה אם יבא האות או המופת ההוא להדיחני מעל השם וללכת לעבוד אלהים אחרים, כגון שיאמר השם הנכבד שלחני שתעבדו לפעור כי היה שותף עמו במעשה בראשית, שזהו סותר לאמתתו יתברך או שתאמינו שהשם הוא בעל תכלית או גשם או מעות משפט, והכלל כל מה שיתנגד לאחת משלמיות המיוחדות בחקו בלי פירוד והבדלה, הנה הוא סותר דברי עצמו, ומעיד בעצמו ששקר דבר, ומה לך עוד לחקור אחריו, לדעת אם המופת ההוא אמת אם לא, אחרי שהוא מזוייף מתוכו, ואין לך ראיה גדולה מזו, לכן אמר לא תשמע אל דברי הנביא ההוא. והנה כל הפרשה הזאת במתנבא לעבוד ע״ז, אבל במתנבא בשם ה׳ לשנות בדברי תורה, רבותינו דרשו שאם בא לעקור דבר אחד מן התורה, כגון שיתיר החזיר או אחת מן העריות, לעולם כמשפט נביא שקר יעשה לו, אבל אם יתיר זה לקצת הימים להוראת שעה, כגון אליהו בהר הכרמל, אנו חייבים לשמוע אליו ולעשות ככל אשר יצונו:
כי מנסה – ושמא תאמרו אם הוא נביא שקר איך יבא האות המופת אשר נתן, לכן אמר כי מנסה וכו׳, דעו לכם שהשם יעשה כן בכונה כדי לנסות אתכם, להוציא אהבת ה׳ שבלבבכם מן הכח אל הפועל, ולהרגיל אתכם באמונתו, עד שתתחזק האמונה ותהיה תכונה בנפשכם, כי אם תראו נפלאות מחודשות ומעשים נוראים מבהילים, ואעפי״כ לא תראו ולא תפחדו ולא תשקרו באמונתו, כי אם תהיו נאמנים בבריתו, תתחזק האמונה בלבבכם ותמשול בכל כחות ומדות הנפש לרדות בם כרצון ה׳:
לדעת – הענין שתשוב הידיעה בכח להיות ידיעה בפועל ע״י המעשה, שעל ידי הבחינה והנסיון ההוא יתברר ויוודע תוקף אהבתכם: (ה) אחרי ה׳ אלהיכם תלכו – כמי שהולך אחרי מורה דרך לא יסור ימין ושמאל כי הוא בטוח עליו שיביאו למקום חפצו:
ובקלו תשמעו – כי איסור ע״ז לא קבלתם אותו מפי נביא בלבד, אלא הקב״ה בעצמו דבר אליכם ושמעתם קולו הגדול שאמר לא יהיה לך אלהים אחרים על פני, א״כ מוכרחים אתם לשמוע בקולו דוקא:
ובו תדבקון – ולא תצמדו לאלילים: (ו) יומת – בחנק:
כי דבר סרה – דבר מעוות וסר מדרך הישר, ובנפשו דבר נגד כבוד ה׳ אלהיכם, כי הוא אומר שכך אמר לו הבורא יתברך, והרי בזה חילול השם:
המוציא אתכם וכו׳ והפדך – לא שבשביל זה אינך רשאי לסור מה׳, כי כל זה הוא אות ומופת, והנה גם נביא השקר בא ומופתו בידו, אלא שמחוייב אתה להדבק באל אמת מצד השכל וכמו שאמרנו, אבל אחרי שהתאמת מציאותו ושלימותו מצד השכל, הרי כל הנסים שנעשו לך במצרים ועל הים מידו הם באים, ועליך לשמור מצותיו ומשפטיו, והראיה שכך היא הכונה, ממה שאמר בסמוך במסית, להדיחך מעל ה׳ אלהיך המוציאך וכו׳ (לקמן י״א), ושם אין כאן לא אות ולא מופת, ועל כרחך לא אמר כן להלן להכחיש מופת שקר, כי אם לתת טעם למה שאמר וסקלתו באבנים, שהוא חייב סקילה בעבור שבקש להדיחך מעל ה׳ אלהיך המוציאך מארץ מצרים, ונתן לך חקים ומשפטים ועליך לשמרם: (ז) כי יסיתך – כל עצה שסופה פורענות קורא אותה הסתה, והענין שבא לפתות אותך בחלקלקות להטותך מן הדרך הישרה, ולמעלה מדבר בנביא שקר, שבא אליך בשם ה׳ ורוצה לאמת שליחותו במופת, אבל כאן מדבר באוהב או שכן או קרוב שרוצה לטעון לפניך טענות בדרך שכל ובכח בינתו עד שתתרצה לו לעבוד אלהים אחרים, והוא האפיקורוס מכת משנאי ה׳ ומנאציו, וכל כונתו לחלוק על האמת ולצוד ברשתו חלושי השכל שילכו אחר עצתו:
אשת חיקך – השוכבת בחיקך ומדובקת בך, וכגון אשת איוב שאמרה לו עודך מחזיק בתומתך:
רעך אשר כנפשך – רעך אשר הוא אהוב לך כנפשך, ומתוך האהבה והקורבה אשר לאנשים האלה עמך, יבאו לפתותך בסתר אין רואה, ובהוסדם יחד עמך לקחת נפשך זממו: (ח) מקצה הארץ – או מאלהי העמים אשר הם מקצה הארץ ועד קצה הארץ: (ט) לא תאבה – בלב:
ולא תשמע – במעשה:
ולא תחוס – אף שהוא אהובך:
ולא תחמל – אף שהוא אדם:
ולא תכסה עליו – אף שהוא ממשפחתך וקרוביך לא תכסה משאת חרפה על קרוביך ותגלה הדבר, והחמירה התורה כל כך בעונש המסית, עד שאין ללמד עליו זכות מן הטעם שכתבנו (במדבר ט״ו ל׳), כי המסית אינו עובר לתיאבון, אבל עושה ביד רמה ומגדף את ה׳ מצד אפיקורוסות: (י) כי הרג תהרגנו – כשיצא מבית דין חייב על פי שמועתך, וכבר ביארו חכמינו ז״ל שלא נתחייב המסית בעדות המוסת אם לא היו שם עדים אחרים בהסתתו:
בראשונה – אינו תואר אל היד, אלא ענינו בתחלה: (יא) וסקלתו – פירש מה תהא מיתתו:
כי בקש להדיחך – אינו נותן טעם אל וסקלתו, שהרי לא היה צריך לומר כן, כי המסית עצמו אמר נלכה ונעבדה אלהים אחרים ואין הדחה גדולה מזו, אלא בא לתת טעם אל צווי ולא תחמול ולא תכסה עליו. למה יהיה דינו חמור מדין שאר החוטאים, ואמר כי בקש וכו׳, כלומר הנה הוא עשה ביד רמה, וכל מגמתו להדיחך מעל ה׳ אלהיך משנאתו את השם ב״ה, ולכן צויתיך שלא תחמול עליו: (יב) ויראון – יראת העונש, יראון מן המשפט הזה הנעשה במסית ולא יוסיפו לעשות וכו׳: (יג) כי תשמע – הכתוב הולך בהדרגה, צוה תחילה שלא נשמע לנביא השקר האומר ה׳ שלחני, שהוא כמו מסית בגלוי ע״י האותות והמופתים שיעשה, ולפעמים יבוש האדם להכחיש ביסודי האמונה בגלוי, אבל אם יסיתהו רעהו אשר כנפשו בסתר, אולי בנקל יתפתה לשמוע לעצתו, לכן הזהיר שלא נשמע למסית בסתר ולא נכסה עליו, וכאן אמר שאם כבר נעשתה התועבה הזאת בקרבך, שהיו בך מסיתים ומוסתים עד שנדחה כל העיר אחריהם, אז הכה תכה וכו׳: (יד) בני בליעל – בלי על, שאין עליו פחד עליון:
מקרבך – שיהיו מדיחיה מתוכה:
וידיחו את ישבי עירם – ויושבי העיר שמעו להם ונדחו אחריהם, כמו שאמר אח״כ נעשתה התועבה הזאת, והכתוב קצר דבריו: (טו) ודרשת וחקרת – מכאן למדו רבותינו שבע דרישות וחקירות גם בשאר חייבי מיתות, אבל אמר הכתוב כן בעיר הנדחת, לפי שהדבר בא אל הבית דין בשמיעה, ומציאותה רחוק, ודבר זר הוא שכל יושבי העיר יסכימו בעבירה חמורה כזאת, לכן לא יוציאו משפטה רק אחר דרישה וחקירה רבה:
אמת נכון הדבר – קיום אחר קיום לחזק, והכונה שיהיה הדבר ברור כשמש:
נעשתה התועבה הזאת – שהיו בה מסיתים ומוסתים: (טז) את ישבי העיר ההוא – האנשים הנדחים והנשים הנגררות אחריהן, אבל הטף בזכרים ובנקבות אין ממיתין אותן, וכן איתא בספרי, וכן דעת ר׳ עקיבא בתוספתא של מסכת סנהדרין:
החרם – לשון כליון:
אתה – את העיר, שתחריב הבתים ותנתוץ כל בניניה:
לפי חרב – מוסב על הבהמה: (יז) ואת כל שללה – רכושה אשר הוא לשלל, כי אם אין בעלים הכל הוא לשלל ולבז:
כליל – מוסב על פועל השריפה, כלומר שלא ישאר מהעיר ומשללה כלום:
לה׳ אלהיך – לשמו ובשבילו:
תל – גל אבנים, מגזרת הר גבוה ותלול: (יח) ולא ידבק בידך – דרך מליצה כמי שעסק בדבר מאוס וסרוח, ורואה על ידו שלא ידבק בו כלום מן הדבר ההוא:
מן החרם – כי גם השלל חרם כדין תשמישי ע״ז, והנה כל המצות האלה בענין עבודת האלילים כבר נכללו בפרשת משפטים במה שאמר זובח לאלהים יחרם בלתי לה׳ לבדו, ולפי שבאו באותו מאמר בקיצור, ביאר אותם הנה כפי חלקיהם:
למען ישוב ה׳ מחרון אפו – ולא ישחיתך בעון העיר, שכל זמן שע״ז בישראל יחרה אף ה׳ בהם:
ונתן לך רחמים ורחמך – אין זה כפל לשון, אלא שני ענינים הם, ונתן לך רחמים ענינו שכל העמים אשר סביבותיהם ירחמו עליהם, כי על זה יורה מליצת נתינת רחמים, כמו ואל שדי יתן לכם רחמים (בראשית מ״ג י״ד), והטעם כי בעבור שעשו משפט גדול כזה לשרוף עיר אחת עם כל שללה ולהרוג כל יושביה, אולי ייראו משכניהם פן יחשבו אותם לעם אכזר אשר לו משפטים מגונים ונפסדים, ואולי יבואו עליהם למלחמה, לכן הבטיחם שיתן אותם לרחמים לפני העמים, והראיה על פירוש זה מ״ש הנביא ואתן לכם רחמים (ירמיה מ״ב י״ב), שבא פירושו בצדו ורחם אתכם וכו׳, אבל ורחמך הוא ענין אחר, ופירושו שהוא יתברך ירחם עליהם אם ישמרו מצותיו:
והרבך – אף שהרגת עם רב מישראל, אל תדאג שיתמעט מספרך, כי השם ירבה אותך במאד מאד: (יט) כי תשמע – נמשך למעלה, השם ירחמך וירבך אם תשמע וכו׳: מהדורת ירושלים (תשפ"ב), באדיבות המהדיר (כל הזכויות שמורות); ניתן לרכוש סטים מודפסים בהוצאת שלם, יפו 108, ירושלים, טלפון: 025389176

הערות

E/ע

הערותNotes

הערות

Tanakh

Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון